מ"ח.
קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. וע' לעיל מ"ה. וע' ברמב"ם ברכות ה:ז, ובב"י או"ח סי' קצ"ט, ולגבי ע"ז, ע' בסוגית הגמ' ע"ז נ"ו: ובחי' החת"ס שם, וע' בלהורות נתן ח"א סי' ל"ז בעכו"ם בן ו' אי נגיעתו אוסר ביין. וע"ע בזה בשו"ת שם משמעון ח"א או"ח סי' ז' (עמ' י"ט:). וע' באור שמח הל' ברכות ה:ג דקטן היודע הוי בגדר רשות משום דעות ע"ש.
בוצין בוצין מקטפי' ידיע. ע' בזה בספר הישר לר"ת חלק החידושים סי' שע"א.
מעשה דינאי מלכא ומלכתא. הר' עקיבא איגר בהגהותיו לשו"ע סי' רע"א ובשו"ת סי' ז' הביא מכאן להק' על ספיקת הדגול מרבבה, שהק' איך איש מוציא את אשתו בקידוש אחרי שחוזר מביה"כ, והוא כבר יצא ידי קידוש דאורייתא, ואשתו שלא התפללה עדיין מחוייבת מה"ת, ואע"פ דקיי"ל ר"ה כ"ט. כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא, מ"מ פירש רש"י משום ערבות, וכ' ע"פ הרא"ש לדף כ: דנשים ליכא בכלל ערבות אז לכ' אין לומר אע"פ שיצא מוציא. וכתבו האחרונים כמה תירוצים בדבר, ורעק"א כ' דאפילו דעת הרא"ש הוא דרק אין ערבות כשהנשים אינן בעיקר החיוב משא"כ בקידוש (וכן נסתפק הפרמ"ג לגבי נשים בקריאת המגילה, אי אשה שכבר שמעה את המגילה יכולה להוציא אשה אחרת שלא שמעה כבר; ועוד, כ' החת"ס בשו"ת סי' כ"א וסי' קמ"ג שמסתמא מתכוון לא להוציא בביה"כ, וכן במשנה ברורה; ובמנחת חינוך כ' דכיון דל"א זכירת יצ"מ לא יצא,(וע' בשו"ת שואל ומשיב תנינא ד:ס מתוס' רי"ד דמזכיר הגאולה יצא);,ועוד הנה נחלקו הרא"ש ורבינו יונה אי מקום סעודה מעכב ואז אפשר שאינו יוצא בביהכנ"ס. וע' בס' ודרשת וחקרת פ' בראשית ובח"ג פ' כי תבא מש"כ באריכות בזה. וע"ע בזה בשו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' נ"ד באריכות, ובשו"ת הר צבי או"ח ח"ב עמ' קצ"ט., ובשו"ת מהר"ש ע' בפתחי מהר"ש, ובשו"ת ערוגת הבשם סי' ט"ו, ובשו"ת להורות נתן ח"ו עמ' קמו. קנ. ובח"ג עמ' מ: קי"ד:, ובשו"ת מטה אשר (בס"ס שער אשר) ז: וי"ח: ובשו"ת עטרת משה סי' ג', ובשו"ת התעוררות תשובה (ע' במפתחות) ובס' פרדס יוסף ח"ג, ובשו"ת ניר לדוד א:כ"א וקי"ב, ובשו"ת שם משמעון (ע' במפתחות) ובשו"ת שפתי עני עמ' ס"ה,א ס"ו,א, ובשו"ת מאזני צדק ח"א י"ח, ובשו"ת אבני צדק חדשות סי' י', ובשו"ת בית שערים סי' ק', ובשו"ת מקדשי ה' א:ל"א, ובשו"ת אבני ציון ח"א נ"ד:, ובס' שערי תורה ו:ג, ובשו"ת באר שרים ג:א:י, י"א, י"ג, ובשו"ת זה הים ח"א סי' כ"ט, ובשו"ת דברי ישראל ח"ב בלקוטי תורה ל' וק"צ, ובשו"ת כת"ס או"ח סי' ס"ב, וביו"ד קכ"ט קנ"ב ואהע"ז א', ובשו"ת חלקת יואב ח"א מהד"ק או"ח סי' ל"ו, ובשו"ת באהלה של תורה סי' ס"ז:ב. ובענין ערבות בעבדים ע' בס' נתן פריו (להר"ר נתן געשטטנר) למס' גיטין עמ' ס"ג.
עד שיאכל כזית דגן. ובכלל הענין של מחויב דרבנן להוציא מחויב דאורייתא, כ' המרדכי פ"ב דמגילה (כ"ד.) סי' תשצ"ח, וז"ל, ונשאל להר"ר טובי' מווינא, איך סגיא נהור פוטר בניו ובני ביתו מקידוש, והא לר"י דאמר סומא פטור מן המצוות א"כ לא מחייב אלא מדרבנן, והיכי אתי דרבנן ומפיק דאורייתא, והשיב דאשכחן דכוותי' גבי קידוש גופי' דאמרינן פ' תפלת השחר מתפלל אדם של שבת בע"ש ואומר קדושה על הכוס, והתם מוכח דהיינו שעה ורביע קודם הלילה שעדיין לא קידש היום, דאין לומר דשאני התם דתוס' שבת דאו' וכו',לא הוי תוס' שבת מה"ת, לא הוי תוס' שבת מה"ת, ואפילו הכי נפיק בההיא קידוש דמקדש מבעוד יום דיאנו אלא מדרבנן ע"י קידוש דאו' שיתחייב לאחר שתחשך, גם בנדון זה האי סגי נהור י"ל שמוציא אחרים המחוייבים מדאו' אע"פ שאינו מחוייב הוא אלא מדרבנן וכו', דהא בפ' ג' שאכלו אמר ר"י לעולם אינו מוציא אחרים עד שיאכל כזית דגן, ואע"ג דכזית וכביצה אינו אלא מדרבנן, הואיל ויכול לבוא לידי חיוב דאו' אם יאכל עד שישבע, ומיהו נ"ל דאין ראי' לכאן, דהתם בידו להביא עצמו לידי חיוב דאו' אבל כאן אין בידו להביא עצמו לידי חיוב דאו' באותה שעה, ומ"מ ראי' היא מקידוש שרשאי לומר על הכוס מבעוד יום, אע"פּ שאין בידו להביא עצמו לכלל חיוב דאו' באותם שעות וה"ל לגבי יציאות קידוש כמקדש באמצע השבוע לשם שבת, עכ"ל. וע' בס' קובץ שיעורים להר"ר אלחנן ווסרמן ח"ב סי' ל' מה שהבין בדברי הר"ר טובי' דבעינן ב' דברים, א', שיכול לבוא לידי חיוב דאו' לאחר זמן, וב', שגם עכשיו הוא חייב מדרבנן, ע"ש מש"כ בזה, ובס' בית ישי סי' ל"ו בהערה. ובמגן אברהם רס"ז:א הק' מקטן דאינו מוציא את הגדול אע"ג שיבוא אח"כ לידי חיוב דאו', וע' בשו"ת להורות נתן ח"ה סי' י"ג שתירץ ע"פ רש"י כאן (ע' בדיבור אחרי זה) שאין חיוב על הקטן כלל ואז שאני קטן. וע' בהגהות רעק"א רס"ז שהניח בצ"ע אם מי שלא קבל עליו שבת יכול להוציא בקידוש את מי שקבל עליו שבת, וע' באריכות בזה בשו"ת מנחת שלמה סי' ג'. וע' היטב זה בס' קונטריסי שיעורים למס' קידושין שיעור כ"ד אות י"ב ובשו"ת כתב סופר או"ח סי' ל"א.
רש"י ותוס' ד"ה עד שיאכל כזית דגן. וכ' רש"י וז"ל אע"ג דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא כדאמר בפ' מי שמתו, מיהו כיון דמחייב מדרבנן מחויב בדבר קרינן ביה ומוציא רבים ידי חובתן, וא"ת בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמר הכי ההוא אפילו מדרבנן לא מחייב עלי' דאבוה הוא דרמי לחנוכי, עכ"ל. ותמה הגרע"א בגליון הש"ס, הא איתא לעיל פ' מי שמתו דאי נשים אינן חייבות בברהמ"ז אלא מדרבנן אינן מוציאות גברי ידי חובתם, והרי מפורש דמי שחייב מדרבנן אינו מוציא מי שחייב מה"ת. והנה כ' הטור או"ח סי' רי"ט בשם הרא"ש (ע"פ סוגית הגמ' לקמן נ"ד:) דאע"ג דשומע יוצא בשמיעה בלא עניית אמן, היינו דוקא כשהמברך חייב ג"כ בברכה אז יוצא השומע בלא עניית אמן, אבל הכא כיון שהם לא היו חייבים בברכה זו, לכך הוצרך הוא לענות אמן, ול"ח ברכה לבטלה כיון שהם לא נתחייבו בה, שהם נתנו שבח והודאה למקום על הטוב שמזמין להם, לפי"ז אם ברך א' הגומל לעצמו ושמע אחר וכיון לצאת יצא בלא עניית אמן, עכ"ל הטור, וכ' הר"ר שמואל רוזובסקי (זכרון שמואל סי' י"ט) דהמתבאר מדברי הרא"ש דכל שאינו חייב בדבר אינו מוציא אחרים יד"ח, ב' איתניינו בי', א', דכל שאינו חייב בדבר הא הוי ברכה לבטלה דלא הוי ברכה כלל, וע"כ אפי' בעונה אמן לא מהני, ואף דעונה אמן כמברך מ"מ כיון דלא הוי ברכה כלל אין זה כעונה אמן אחר הברכה, ועוד אפי' במקום שיש לו רשות לעשות הברכה וכמו ברכת הודי', מ"מ דינא הוא להוציא אחרים צריך שיהא חייב בדבר, וכל שאינו חייב בעצמו אינו מוציא אחרים, אלא דבזה מהני בעונה אמן, וגו', ע' בזה בהרחבה בס' זכרון שמואל מש"כ לבאר כל זה, וע"ע שם סי' י"ח. וע' בזה בקובץ שיעורים ובית ישי הנ"ל. ובדברי הבה"ג שהביאו התוס', ע' היטב מש"כ בזה בביאור ר' ירוחם פישל פערלא לסה"מ של רס"ג ח"א פרשה נ"ז (עמ' ר"ה), וע' בס' תורת רפאל ח"א סי' י"ג מה שכתב בדעת הבה"ג ושאלת אי הרהור כדיבור דמי או לא. וע"ע בשעורים לזכר אבא מארי ז"ל ח"ב עמ' פ"ג ועמ' צ"ז.
ובדברי רש"י דקטן שהגיע לחינוך וגו' אפי' מדרבנן לא מיחייב דעלי' דאבוה הוא דמי לחנוכי', וכן ברמב"ן במלחמות לעיל פ"ג י"ט:. וע' בשו"ת להורות נתן ח"ז סי' ד', [שדן דקטן ששכח להתפלל מנחה ובערב נעשה בר מצוה אם חייב להשלים בערב את תפלת המנחה ששכח בקטנותו, וע"ע שם סי' י"ג,, ] וכ' וז"ל מ"מ כשנעשה גדול ופקע החיוב מעל אביו לחנכו, הרי חל חיוב חנוכו על עצמו, דאיהו בגדלותו לא גרע מאביו בקטנותו, וכשם שאביו היה לחנכו בקטנותו, ומשום דקטן אינו בר דעת וא"א לצוות עליו להתחנך וע"כ הטילו חובת חינוך זה על אביו, הנה כמו"כ כשתנגדל הקטן הוטל עליו לחנך את עצמו, דהרי השתא הוא גדול והוא בר דעת בעצמו ואין צורך שאביו יחנכנו, ומוטל עליו בעצמו להשלים את התפלה שהחסיר בקטנותו, דאי משום שנעשה בינתיים גדול לא גרע מחיובו, עכ"ל. (ובענין חיוב הקטן בחינוך עצמו ע' בחידושי ר' ראובן למס' סוכה בסוגיא דהילני מלכה ע"ש). ובניגוד לדעת רש"י, ע' בתוס שם ע"ב, וכן הבין הלהורות נתן לקמן (ח"ז סי' ט"ז) בדעת הר"ן בתשובה סי' נ"ב, דבמילה החיוב אין על הקטן שלא הגיע לחנוך, משמע דאם כן הגיע לחנוך יש חיוב על הקטן ע"ש. וע"ע בשו"ת מחזה אליהו סי' כ"ג אות ג'. וע' בקונטריסי שיעורים למס' קידושין (להר"ר ישראל זאב גוסטמאן) שיעור כ' אות ה' ובשו"ת כת"ס או"ח סי' ט'. וע'"ע בזה בס' ודרשת וחקרת פ' וזאת הברכה ובשו"ת ארץ צבי (להרב הקוצוגלאבי) ח"א סי' ל"ד ובפרט בסי' ע"ה מש"כ בזה, ובשיעורים לזכר אבא מארי ח"ב עמ' פ"ד. וע' בשו"ת זכר יהודה (להר"ר יהודה בלקינד) סי' ס"ג, וע' היטב בס' חידושים וביאורים בש"ס להאדמו"ר מחב"ד, ח"ב, סי' ל"ג, מה שחידש בזה. וע' בשו"ת אבני נזר יו"ד סי' ש' אות ב' מה שהק' ע"פ שיטת התוס'. וע' בשו"ת התעוררות תשובה או"ח סי' תכ"ב שדן בשאלה אי קדושת סוכה חל על סוכת קטן ותלה על מח' רש"י ותוס' ע"ש. (ובעקבי סופר שם העיר מהחי' חת"ס שם דהפשט ברש"י הוא שלולבו של קטן שונה משל גדול דשל גדול דרכו להשתמש בו כל היום כדאיתא מ"א: ואז לכ' אינו דומה לסוכה, ובסוכה יש דין של כיון שחל ש"ש על סוכה וכו') אמנם מתוס' מ"ה. ד"ה מיד משמע לא כזה, וכ' דאפ' דרש"י ותוס' לשיטתם בזה. (וע' בשדי חמד מערכת חית כלל ס' שרצה לתרץ בזה מה שהק' על מפרמ"ג באו"ח סי' י"ד במשב"ז סוף אות א' דלדעת ר"ת דפסל עשיית ציצית ע"י אשה משום דאינה בלבישה טומטום כשר דספק דאו' לחומרא המ"ת ומקרי ישנו בלבישה, ולהרמב"ם דספק לחומרא רק מדרבנן יל"ע, ולכ' ק' ליש לפסול להרמב"ם, דמוכח דחיוב דרבנן אינו מועיל מהא דקטן חשיב לאו בר קשירה (סי' ל"ט) אלא דשאני קטן דהחיוב אינו עליו ודו"ק. ועוד הביא שלהפתח הדביר ח"ב סי' רי"ט אות ו' ד' ע"ח דייק מהפרמ"ג בא"א רי"ט דאין הקטן נענש ע"ז משא"כ דעת המור וקציעה שם). וע' בקהלת יעקב ברכות סי' כ"ד ובשו"ת כתב סופר או"ח סי' צ"ט ויו"ד סי' קע"ב וסי' קפ"ה. (וענין דמעשה עבירה דקטן, אי הוא מעשה עבירה או לא, ענין רב הוא ואכמ"ל, וע' בזה בחי' הגר"ח על הש"ס ובשו"ת אבני נזר יו"ד סי' ש' הנ"ל. וע'ב תה"ד סי' ס"ב, ובס' אבני שהם (להר"ר נחום איינשטאט) עמ' נ"ב - נ"ה). וע' תוס' מגילה י"ט: דקטן שלא אכל כדי שביעה אינו מוציא גדול משום תרי דרבנן. וע' בשו"ת רעק"א סי' ז' מה שהק' בזה, וע' בזה בס' מועדים וזמנים ח"ב סי' ק"פ, וע"ע ח"ד סי' רפ"ח. וע' בשו"ת מקדשי ה' ח"א סי' מ"א בהערות דבר צבי אות א' דקטנים בכלל ערבות אבל לא בכלל שליחות ע"ש.
ובדברי התוס' דגדול בבהמ"ז נקראת מחוייב בדבר כיון דאפשר לו לאכול ולבא לידי חיוב, ע' בשו"ת חכם צבי סי' קס"ח בדיונו בענין נזיר שמשון לגבי כוס של ברכה אינו נחשב כמחויב בדבר כיון דאסור לו לשתות יין ואינו בשאלה, ע"ש בדיונו בזה. ובהא דכ' התוס' דאפילו חייב מדרבנן נחשב כמחוייב בדבר להוציא אחרים, ע' בשו"ת מנחת אלעזר ח"ד סי' א דזה משום שכל דין דרבנן אסמכוהו חז"ל על הא דלא תסור וגו', אז נחשב כמחויב דאורייתא משום לא תסור ע"ש. וע' בזה בס' שיח השדה שער ברכת ד' סי' ד' (עמ' ס"ב).
(ובצל"ח בסוגיין העלה דליכא ערבות בדיני דרבנן, וע' בזה באריכות בשו"ת כתב סופר או"ח סי' כ"ט.)
ובכלל בענןי ערבות, ע' בס' מועדים וזמנים ח"ח סי' ק"פ שכ' וז"ל הבאנו חקירה בגדר ערבות, והוראת הג"ר יוסף דוב סולוייציג זצ"ל, במי ששכח לספור העומר דיכול להיות ש"ץ ולברך, ע"י שיכוין להוציא בברכתו את א' מהקהל שיתכוין לצאת בברכתו, דבכה"ג יכול הש"ץ לברך, ואני חוכה בזה להחמיר מטעם אחר, דהנה דעת רוב הפוסקים שבספה"ע צריך ספירת כ"א ו"א, ולא מועיל שיצא ע"י חברו מדין שוכ"ע, וא"כ הכא האיך יצא בספירה דהש"ץ דהא לא מצינו בברכת המצוות זה יברך וזה יקיים המצוה, וכסברת הירושלמי רפ"ג דמגילה ששואל היאך מצינו שזה קורא וזה מברך, דרק עם קיום מצו היכול לברך ולהוציא את חבירו, והטעמתי הדברים עוד ע"פ מה שכ' הגר"ש רוזובסקי זצ"ל (מובא בס' מעגלי צדק) לבאר שי' בעה"מ בברכות כ: דגברא דמחוייב מדאו' בברהמ"ז אע"ג דלא אכל אלא שיעורא דרבנן, מוציא מי שאכל שיעורא דאו' שהוא כדי שביעה, ותמה הרמב"ן כיון דמ"מ מה"ת אינו מחוייב, היכי אתי דרבנן ומפיק דאו' ע"ש, וע"ז פירש דס"ל לבעה"מ דסגי מאי דהגברא הוא בר חיובא בברכה הזאת, ול"צ שיהא חייב בפועל לברך עכשיו, והא דצריך לאכול כזית דגן, דבלא"ה הא לא הוי ברכה כלל, ופשיטא שאינו מוצא אחרים ע"ש, ומיישב בזה תמיהת הגרע"א על רש"י ברכות מ"ח. שפירש שקטן שחייב ברהמ"ז מדרבנן מוציא דאו', רק דוחה שם רש"י שקטן אינו חייב מדרבנן רק אביו מצווה לחנכו ע"ש, ותמה הגרע"א שם מברכות כ: דאמרינן שאם נשים בברהמ"ז דרבנן אין יכולות להוציא לאחרים ע"ש הרי שדרבנן אינו מוציא, אלא י"ל דדעת רש"י כסברת בעה"מ הנ"ל שקטן גם כן מיקרי בר חיובא כיון דאתי לכלל חיוב לכשיגדיל, ולא דמי לנשים, והא דקטן אינו מוציא אחרים הוא משום דכיון דמ"מהא השתא בפועל אינו חייב, לא חשיב חפצא דברכה כלל מדאורייתא, וע"ז הק' רש"י מ"ש מאכל כזית דשיעורא דרבנן הוא, ומוציא מאן דאכל שיעורא דאו', וע"ז תירץ דקטן גם מדרבנן אינו חייב, ולא חשיב חפצא דברכה כלל ורק על אביו מוטל לחנכו, ע"ש, ולפי"ז נ' שבכל ברכת המצוות אם אין בו דין ברכה כלל, אינו יכול לברך להוציא חבירו, שאינו יוצא לעצמו אפי' מדרבנן, ולכן נ' בספיה"ע שלא יברך רק להוציא חבירו, וכו' עכ"ל ע"ש. ועוד בענין ערבות ע' בשו"ת להורות נתן ח"ח סי' ט"ז.
אפילו לא טבל עמהם אלא בציר ואל אכל עמהם אלא גרוגרת א' מצטרף וגו'. וע' בחזון איש או"ח ל:י"ד. ובענין מי ששתה תה או קאפא להצטרף, ע' בזה בשו"ת תשובות והנהגות ובשו"ת מהרי"ץ להר"ר יוסף צבי דושינסקי ח"א סי' כ"א שהאריך בזה והסיק שיש לצרף אותו ע"ש.
ובהא דאפילו מי שאינו מחוייב בברכהמ"ז כלל מצטרף, הוכיח מזה הגריד"ס זצ"ל (שיעורים לזכר אבא מארי ז"ל ח"ב עמ' צ') דזימון הוי דין על החבורה ולא על יחידים ע"ש.
מ"ח:
משה תקן לישראל ברכת הזן. וכ' הראשונים דאין בזה סתירה להא דברכהמ"ז מדאו', דמשה רק תיקן צורת הברכה, כן ע' בחידושי הרשב"א ובשטמ"ק, וע"ע בהשגות הרמב"ן לסה"מ שורש א', וע' בב"י או"ח קפ"ז ובס' משנת ברוך (להר"ר ברוך הס) למס' ברכות ט"ו. והמבי"ט (בס' בית אלקים שער היסודות פ' ס"א) כ' דברכת משה רבינו הי' שוה לגמרי להברכה שמברכים היום, ואפילו הפסוקים מן תהילים שייך לגמרי שהם נתגלו למרע"ה קודם שנתלגו לדוד המלך ע"ש, וע' בזה בפרישה קפ"ז:ב וברא"ש ז:כ"ב ומעדני יו"ט אות ע', ובחזון איש או"ח כ"ח:ח.
בשעה שירד להם מן. ולכ' ק"ק דהמן אינו מה' מיני דגן להתחייב בבהמ"ז, וע' בחי' הריטב"א לקידושין ל"ז:, אמנם ע' בגליוני הש"ס כאן מה שהיבן מן הנחל קדומים לשמות (מ:כ"ג), ובחדשים גם ישנים (להר"ר יוחנן שטייף) מה שהביא מן הרמב"ם. וכן נחלקו הספרים מה לברך על המן, ובשדי חמד (מערכת הכף כלל ק, וע"ע בני יששכר מאמרי שבת מאמר ג') שלא ברכו כלל על המן. ובחיי אדם כ' דוודאי לא ברכו המוציא. ברמ"ע מפאנו (מאמר שבתות ה') כ' דהברכה היתה המוציא לחם מן השמים. ובספר חסידים (אלף תר"מ) איתא הנותן לחם מן השמים, ובשו"ת תורה לשמה (סי' ס"ג) איתא הממטיר לחם מן השמים. וע' בזה בשו"ת פרח שושנה (להר"ר מאיר בלומנפלד) סי' ל"ה, ובשו"ת שם משמעון ח"ב סי' ר"ב, ובפסקי תשובה סי' ר"פ, מה שהביא מן השפתי צדיק פ' בשלח, ובשו"ת דברי שלום (להר"ר שלום קרויז) ח"ה סי' ט', ובשערים מצויינים בהלכה למס' ברכות, ובס' מגדים חדשים לברכות (להר"ר דוד יואל וויס), ובגליוני הש"ס, ובשו"ת ציץ אליעזר י"ב:א, בקונ' צנצנת המן (בס' שערי ארי' להר"ר ארי' מרדכי רבינוויץ) סי' מ"ה, ובטעמי מנהגים עניני שבת עמ' קמ"ד, בשם מרכבת המשנה להמכילתא פ' בשלח, ובמרפא לנפש לברכות, ובס' ודרשת וחקרת פ' בשלח עמ' קמ"ג. ואז יש לעיין אמאי תיקן משה דוקא בשעת ירידת המן, וכ' המבי"ט דחש משה דרק נזונים ישראל ע"י נס משום זכותו ואחרי פטירתו לא יהיו להם מזון, ובס' ברכת המזון ונוסחה להר"ר נחום מאיר ברוזניק כ' ע"פ הא דאיתא ביומא ע"ה. דקודם נתינת המן לא היו להם קביעות ע"ש (וכן מצינו כנ"ל דברכת מזן קשור עם הזימון).
יהושע תיקן ברכת הארץ. ואז לכ' לא נתחייבו בזה קודם הכניסה לארץ, ע' בזה ברמב"ן בהקדמתו לדברים ובכלי חמדה ריש דברים ובמעדני יו"ט על הרא"ש בר' ז:כ"א
המיטב שניתנו לקבורה. ע' בשו"ת ארץ צבי ח"ב דרוש ז' שהבין מזה שיש במצוות קבורה גם על המת ע"ש.
סדר ברכת המזון כך היא. וע' בשו"ת התעוררות תשובה חלק א-ב סי' פ"ח שאין סדר הברכות מעכב, אמנם ע' בעיטור סופרים שם, שהביא דהפרמ"ג (קצ"ד בא"א סק"א) מסתפק בזה, ושיש אריכות בזה בשו"ת דבר שמואל סי' קמ"ז, שהסיק דכן מעכב. וע"ע בזה בשו"ת ובחרת בחיים (להר"ר שלמה קלוגר) סי' נ"ב ובשו"ת ציץ אליעזר י"ג:ט"ו. ובשאלה אי הברכות מעכבות זו את זו, ע' בס' זכרון שמואל סי' כ"א.
ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן את ה' אלקיך זו ברכת הזמון. וע' בתוס' מ"ו. ד"ה עד שהפך את זה, וכן ע' בהגהות הגר"א כאן, וע' בזה בצל"ח ובאריכות בס' שושנת יעקב למס' ברכות (להר"ר יעקב גרנדש). ובס' אוצר חיים (להר"ר חיים צבי ברידא) הסביר, דא"ש, דעיקר הברכה הוא לא המזון עצמו אלא הנותן את המזון.
ואימתי קרוי לחם. ע' בזה בס' בית האוצר ח"א כלל ל"ה.
רש"י ד"ה כי הוא יברך את הזבח. הביא רש"י את הפסוק והבשר תאכל (דברים י"ב). וע' בצל"ח שהק' למה נקט רש"י הקרא דמשנה תורה ושבק קרא דפ' צו ביום קרבנו יאכל דכתבי בשלמים, וע' בשו"ת מנחת אלעזר ח"ב סי' נ"ב שהביא תרוץ מן ר' עוזר הכהן דמזה ראי' דרש"י ס"ל דליכא מצוה כלל בח"ש לענין מ"ע, וכן לענין אכילת קדשים, ועפימש"כ הרמב"ם בפ"א מהל' חמץ ומצה דח"ש בחמץ אסור מטעם שכ' לא יאכל ועפי"ז שפיר כ' רש"י מהובשר דאם ממקראות הקודמים דכתוב בהם יאכל [בצירי] והי' משמע גם בח"ש מקיים אכילת קדשים ע"כ. וע' מה שהוסיף בזה במנח"א שם. ובעצם הענין של אכילת קדשים בחצי שיעור, ע' בשו"ת חתם סופר או"ח סי' מ"ט וסי' קמ"ו, ובשו"ת בנין אב (להר"ר אליהו בקשי דורון) ח"ג סי' ח' אות ד'. ובכלל הענין דח"ש במצות עשה ע' בשו"ת פרי יצחק ב:י"ז ובענף פרי, ובשו"ת אבני נזר או"ח, ובשערי תשובה או"ח ס"ס תע"ה וס"ס תפ"ב, ובשו"ת מהרי"ל דיסקין פסקים סי' ד' ובמנחת חנוך מצוה ו' וקל"ד, ובשו"ת דברי חיים ח"א או"ח (דליכא שום מצוה) סי' כ"ה, שדי חמד מערכת ח' כלל י"ג ומערכת חו"מצ י"ד:ד וארחות חיים תע"ה חלקת יואב יו"ד סי' ל"ט, שו"ת כנף רננה סי' ע"ה, שו"ת בן פורת א:ח, שו"ת ספר יהושע סי' כ"ד, לקח טוב י"ג:ה ד"ה הנה, ר' שמואל סאלאנט ח"ג עמ' צג, צד, צו, ובשו"ת מהרש"ג ג:ט"ו, ט"ז ובשו"ת באר שרים ד:ל"ג:ג,ד דן בזה. ובשו"ת שרגא המאיר ג:י"א ופ"ז דן בשניהם שביניהם יש שיעור א' אי יש לחלק ביניהם. וע"ע ב שו"ת ברכת שלום לקידושין נ"ח, ובשו"ת אבן פינה ל"ח דן במי שלא יכול לגמור את הספירה, וע' בשבות יעקב ב:י"ח. ובעצם דברי הרמב"ם כבר האירכו בה רבוותא ואי"כ מקום להאריך.
ולהבנה אחרת בדברי רש"י כאן ע' בדברי ר' דוד יצחק מן המובאים ס' קבא דקשייתא מהדורא מנדלבוים קו' צ' (עמ' רט"ו), דיש ב' דינים באכילת קדשים, א' מדיני הקרבן וא' מדיני הגברא, ורש"י מפרש הכל לפי ענין הסוגיא, ע"ש בדבריו.
מנין שכשם שמברך על הטוב וגו'. ע' בזה בשו"ת בית הלוי ח"ב דרוש ז'.
הטובה זו בנין ירושלים. ומבואר בגמ' שכל שלא הזכיר ירושלים לא יצא ידי חובתו, וע' בס' בעקבי הצאון סי' ל"ג אות ב' דמסתמא ה"ט ע"פ הרמב"ם מלכים א:י, דאין ממנין מלכי ישראל בירושלים לעולם, אלא דוקא מלך ישראל מזרע דוד דירושלים, ר"ל שהיא עיר הבירה של מדינת ישראל ורק המלך שהמלכות הנבחרת רשאי למוך שמה, ונמצא שענין מלכות בי"ד האשר היא המלכות הנבחרת הוא השלמת ענין ירושלים בבנינו. ושם כ' עוד בהערה, והנה מדינת אמריקא עוד לא קיבלה את קביעות ממשלת מדינת ישראל על ירושלים כעיר הבירה, ועדיין נוקטת שתל אביב היא עיר הבירה, ויש שדורשים לשבח, שבאמת מן הנכון שלא לקבוע את ירושלים כעיר הבירה, מאחר שאין הממשלה הנוכחית שבארץ מלכות בי"ד, וכדברי הרבמ"ם הנ"ל, ואחרים טוענים ואומרים, שבד"א, דוקא כשיש שמה ממשלה של מלכות אחרת, אבל אם אין הממשלה בבחינת מלכות בכלל, אלא בבחינת דמוקרטיא, לא איכפת לן אם קובעים את ירושלים כעיר הבירה שלה, ועיין.
נחום הזקן. ע' בזה בתורת רפאל ח"א סי' ט"ו.
צריך שיזכיר בה ברית וגו' צריך שיזכיר בו תורה. בשו"ע הרב קפ"ז איתא דכונה מעכב בזה, וע' בשו"ת ארץ צבי (להרב הקוגאוגלבי) ח"א סי' ע"ז, דאם נתכוון ב"ועל הכל", סגי, מפני שנתפרש כוונתו מקודם, ואם כיון לברית ותורה ולא לארץ ג"כ יוצא דזה סיבת הארץ (ע"פ דברי הר"ש משאנץ דבלימוד מס' מגילה מקיים מצות זכירת עמלק) וע' היטב בדבריו. ובהחסיר ברית ותורה ע' בשו"ת זכרון יצחק סי' י"א ובשו"ת עמודי אש ב:כ"ט ובשו"ת ערוגת הבשם סי' ל"ה (כך באוצר שו"ת).
צריך שיקדים ברית לתורה. ע' בריטב"א הל' ברכות ו:ז, וע' בזה בשו"ת דברי שלום (להר"ר שלום יצחק מזרחי) סי' מ"ז דבהפך את הסדר מגונה אבל יצא יד"ח ע"ש.
שזו נתנה בג' בריתות. בס' מועדים וזמנים ח"ח סי' ש"כ כ' וז"ל התורה ניתנה לישראל בד' מקומות, ראשית במרה דכתיב בשמות (טו:כ"ה) שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו", ופירש"י במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה ודינים, וע"ש ברמב"ן דנ' שהקב"ה רק הודיעם שיצטוו ע"כ, וממילא קיבלום בשמחה והתעסקו בהם, ואח"כ קבלו כה"ת בהר סיני, ונחק רבי ישמעאל ור"ע בחגיגה ו. דלרבי ישמעאל כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד, ולר"ע כללות ופרטות נא' בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב. ונ' דגם אליבא דר"י קיבלו הפרטות בסיני, אלא שלא נתפרשו אלא בערבות מואב. ואח"כ נכרת עמם עוד פעם ברית, וכמבואר ברש"י ברכות מ"ח:, תורה ניתנה בג' בריתות, פירש"י בג' מקומות נתנה התורה לישראל, בסיני ובאהל מועד ובהר גריזים ובערבות מואב ע"ש, ובהר סיני לא היו עוד הדברים סדורים, וכמו שכ' רש"י על הפסוק (שמות כ"ד:ז) ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם, ספר הברית, מבראשית ועד מתן תורה ומצות שנצטוו במרח, שרק אלו נסדרו כבר אז, ועי' עוד גיטין ס. שתורה חתומה ניתנה, ונכתבה רק בסוף מ' ע"י משה רבינו וזוהי התורה שפלנינו, ולכ"ע ניתנה התורה בהר סיני, וביום ההוא נהיינו לעם ה', ואז קיבלנו ע"ע קדושת ישראל עם כל המצוות, כפי שהורנו משה רבינו ע"פ ציווי הבורא ית"ש, ולפ"ז נ' שהתורה שאנו שומרים היום, לכו"ע היא מכח הקבלה בהר סיני וכמ"ש, עכ"ל.
תוס' ד"ה ברית ותורה. וע' בזה ברא"ש ובתשב"ץ שט"ז ובמרדכי סי' רי"ז, וברמב"ם.
0 comments Leave a Comment